https://ninkilim.com/articles/how_britain_and_the_un_caved_to_terrorism/he.html
הקמת ישראל כמדינה ריבונית והצטרפותה כחברה באומות המאוחדות ב-1949 סימנו נקודת מפנה בהיסטוריה של המאה ה-20, מונעים משילוב נפיץ של דיפלומטיה, גיאופוליטיקה ואלימות. במרכז התהליך עמדו פעולות של קבוצות ציוניות קיצוניות, במיוחד האצ”ל ולח”י, שמעשי האלימות הקיצוניים שלהם – המוגדרים כיום כטרור לפי סטנדרטים מודרניים – מילאו תפקיד מרכזי בלחץ על בריטניה לוותר על המנדט על פלשתינה ובהכרחת האו”ם להכיר בישראל. מאמר זה טוען כי בריטניה והאו”ם, שהוצפו על ידי קמפיינים אלימים אלה, למעשה נכנעו לטרור הציוני, כשהם מקבלים את מדינת ישראל למרות עמידתה החלקית בתנאי האו”ם, כולל תוכנית החלוקה, זכויות הפליטים ומחויבויות לזכויות אדם. המאמר בוחן את מחויבות המנדט הבריטי להגן על זכויות הפלסטינים, את טקטיקות הקבוצות הציוניות לסיים את השלטון הבריטי, את התנאים להכרה של האו”ם בישראל, ואת אי-הציות שלאחר מכן והפרות זכויות האדם שהתלוו להתרחבות הטריטוריאלית של ישראל.
המנדט הבריטי על פלשתינה, שהוסדר על ידי חבר הלאומים ב-1922, היה מסגרת משפטית שנועדה לנהל את השטח שהיה תחת השלטון העות’מאני תוך הכנתו לשלטון עצמי. הוא שילב את הצהרת בלפור מ-1917, שהתחייבה לבריטניה לסייע ב”הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה” תוך הבטחה ש”שום דבר לא ייעשה שעלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות”. עם אוכלוסייה של כ-90% ערבים (מוסלמים ונוצרים) ו-10% יהודים בתחילת שנות ה-20, הגנה על זכויות הפלסטינים הייתה מחויבות מרכזית.
הוראות המנדט המרכזיות לפלסטינים כללו שמירה על זכויותיהם האזרחיות והדתיות, הבטחה שההגירה היהודית לא תפגע במעמדם, הבטחת כבוד למוסדות הדתיים שלהם, והבטחת חופש המצפון, הפולחן והחינוך ללא אפליה. בריטניה נדרשה לדווח מדי שנה לחבר הלאומים, כדי להבטיח אחריות. עם זאת, היעדים הכפולים של המנדט – תמיכה בבית לאומי יהודי תוך הגנה על זכויות הפלסטינים – התגלו כבלתי ניתנים ליישוב. ההגירה היהודית זינקה מ-60,000 ב-1917 ל-600,000 עד 1947, ורכישות קרקע הגבירו את חששות הערבים מפני עקירה. ניסיונות בריטניה ליצור ממשל משותף, כמו מועצה מחוקקת, קרסו עקב חרמות ערביים וחששות יהודיים ממעמד מיעוט, והגבירו את המתיחות.
ארגונים ציוניים, מונעים על ידי המטרה להקים מדינה יהודית, הפכו למיליטנטיים בשנות ה-40, במיוחד לאחר שהנייר הלבן של 1939 הגביל את ההגירה היהודית ל-75,000 במשך חמש שנים ודמיין מדינה פלסטינית אחת. האצ”ל, בראשות מנחם בגין, ולח”י, הידועה כ”כנופיית שטרן”, אימצו אלימות קיצונית כדי להפוך את השלטון הבריטי לבלתי אפשרי, תוך מיקוד במטרות צבאיות, אזרחיות ודיפלומטיות במעשים העומדים בהגדרות המודרניות של טרור. מטרתם הייתה “ישראל הגדולה” שתכלול את כל פלשתינה המנדטורית, כולל הגדה המערבית וירדן, תוך דחיית פשרות כמו תוכנית החלוקה של האו”ם.
פעולות אלה יצרו סביבה בלתי ניתנת למשילות, עם נזק כלכלי המוערך ב-2 מיליון ליש”ט ומאות נפגעים בריטיים, שהציפו את בריטניה המותשת ממלחמה.
החלטת בריטניה לוותר על המנדט, שהוכרזה בפברואר 1947 והושלמה ב-14 במאי 1948, נבעה מהלחץ הבלתי פוסק של האלימות הציונית ומגבלות רחבות יותר. לאחר מלחמת העולם השנייה, בריטניה התמודדה עם חוב של 3 מיליארד ליש”ט והסתמכה על הלוואות אמריקאיות. שמירה על 100,000 חיילים בפלשתינה, בעלות של מיליונים בשנה, לא הייתה בת קיימא בצל דרישות פנימיות לשיקום. דעת הקהל הבריטית, מותשת ממלחמה ואבדות, התנגדה למנדט, כאשר התקשורת תיארה את פלשתינה כביצה. לחץ אמריקאי לקבל 100,000 פליטים יהודים ותמיכה סובייטית בחלוקה החלישו עוד יותר את עמדת בריטניה.
האלימות של האצ”ל ולח”י, במיוחד תקריות בולטות כמו הפצצת מלון המלך דוד ופרשת הסמלים, שברו את רוח הכוחות הבריטיים ופגעו ברצון הפוליטי. מעשי טרור אלה, שיצרו כאוס ופחד, תרמו ישירות לחוסר היכולת של בריטניה לשלוט. בהפניית הנושא לאו”ם, בריטניה הודתה כי אינה יכולה לנהל את האלימות או ליישב את המחויבויות הסותרות של המנדט, ובכך למעשה נכנעה לקיצוניות הציונית תוך כישלון בהגנה על זכויות הפלסטינים.
האו”ם, כיורש של חבר הלאומים, קיבל את שאלת פלשתינה ב-1947. תגובתו עיצבה את הקמת מדינת ישראל ואת חברותה, אך התהליך הושפע מאוד מההקשר האלים שיצרו קבוצות ציוניות.
בנובמבר 1947, העצרת הכללית של האו”ם העבירה את החלטה 181, שהציעה לחלק את פלשתינה למדינה יהודית (56%) ומדינה ערבית (43%), עם ירושלים כעיר בינלאומית. הסוכנות היהודית קיבלה את התוכנית, כשראתה בה דרך למדיניות, בעוד מנהיגים ערביים דחו אותה, מתנגדים לכל מדינה יהודית. ב-14 במאי 1948, עם סיום המנדט, ישראל הכריזה על עצמאות, תוך ציון החלטה 181. מלחמת העצמאות שהתפתחה הרחיבה את שטח ישראל ל-78% מפלשתינה המנדטורית בהסכמי שביתת הנשק של 1949, מעבר להקצאה של האו”ם.
ישראל הפכה לחברה באו”ם ב-11 במאי 1949, באמצעות החלטה 273 (III), עם 37 קולות בעד, 12 נגד (בעיקר מדינות ערב), ו-9 נמנעים. הקבלה הייתה מותנית ב:
החלטת האו”ם הושפעה מ:
על ידי קבלת ישראל, האו”ם נכנע למציאות שצורפה על ידי טרור ציוני, שהכריח את יציאת בריטניה ויצר עובדה מוגמרת באמצעות רווחים צבאיים. התנאים, אף שהתקבלו רשמית על ידי ישראל, נאכפו באופן רופף, מה שאפשר לישראל לעקוף ציות מלא.
חברותה של ישראל באו”ם התבססה על התחייבויות להחלטות האו”ם ולזכויות אדם, אך מעשיה הראו אי-ציות משמעותי, מלווה בהתרחבות טריטוריאלית והפרות זכויות אדם.
שאיפותיה של ישראל התרחבו מעבר לקווי שביתת הנשק של 1949:
פעולות ישראל בשטחים הכבושים מהוות הפרות זכויות אדם מתועדות:
הפרות אלה, המונעות על ידי עדיפות ישראל לשליטה טריטוריאלית ודומיננטיות דמוגרפית יהודית, נוגדות באופן חריף את תנאי האו”ם לחברותה, במיוחד מחויבויות לזכויות אדם ופליטים.
קבוצות ציוניות קיצוניות כמו האצ”ל ולח”י, באמצעות מעשי טרור – תקיפת שדות תעופה צבאיים, תשתיות אזרחיות, אוכלוסיות ערביות, מתקנים בריטיים בחו”ל ורצח בכירים כמו מוין וברנדוט – הכריחו את בריטניה לוותר על המנדט על פלשתינה. פעולות אלה, תוך ניצול חולשותיה של בריטניה לאחר המלחמה, הפכו את הממשל לבלתי אפשרי, והובילו למעורבות האו”ם. האו”ם הציע את תוכנית החלוקה של 1947 וקיבל את ישראל כחברה ב-1949, בתנאי שתציית למגילת האו”ם, לזכויות אדם, להחלטה 181 ולזכויות הפליטים. על ידי קבלת מדינת ישראל למרות גבולותיה המורחבים וציותה המוגבל, בריטניה והאו”ם נכנעו למציאות שצורפה על ידי טרור ציוני. אי-הציות שלאחר מכן של ישראל – שמירת שטחים מעבר לתוכנית החלוקה, חסימת חזרת פליטים וביצוע הפרות זכויות אדם באמצעות כיבוש והתנחלויות – פגע בהתחייבויותיה לאו”ם, תוך המשך הסכסוך הפלסטיני והשארת זכויות הפלסטינים בלתי ממומשות.