https://ninkilim.com/articles/dissolution_of_the_ego/he.html
האנושות הבינה פעם את עצמה כחלק ממשהו עצום ומסתורי - הקוסמוס, כדור הארץ, האלוהי, הקצב הנצחי של החיים. כל תרבות מצאה את דרכה לומר את אותו הדבר: שהמשמעות אינה טמונה בבעלות, אלא בהשתתפות; לא בהצטברות, אלא בחיבור.
אך במהלך המאות האחרונות, במיוחד עם עליית הקפיטליזם והמודרניות התעשייתית, המצפן הזה התהפך. במקום שבו הקדוש הנחה פעם את חיי האדם, העצמי תפס את הכס. החיפוש הישן אחר טרנסצנדנטיות - להתעלות מעל האגו - הוחלף במרדף אינסופי לסיפוק האגו.
בוואקום שהותיר מות המיתוס, הפך הצרכנות לדת החדשה, והשוק למקדש שלה. האנושות החליפה שחרור פנימי בשפע חומרי, ובכך מצאה את עצמה ריקה באופן מוזר.
הרבה לפני עליית הכלכלות המודרניות, חברות ילידיות ועתיקות חיו לפי קוסמולוגיות שפירקו את הגבול בין העצמי לעולם. בתרבויות אלה, החיים לא היו רכוש אלא מערכת יחסים, אריגה של קשרים הדדיים עם האדמה, החיות והבלתי נראה.
בקרב אומות אמריקאיות ילידיות רבות, העולם נתפס כרשת מחוברת - ה”מעגל הגדול” או “הטבעת הקדושה” - שבה בני האדם היו קרובים לחיות, צמחים, נהרות וכוכבים. הביטוי של הלקוטה Mitákuye Oyás’iŋ - “כל קרוביי” - מבטא מטאפיזיקה של קיום משותף מאות שנים לפני שהמדע האקולוגי הדהד אותו.
העצמי, בתפיסת עולם זו, אינו תודעה מבודדת אלא צומת ברשת חיה. הזהות של האדם היא יחסית - מעוצבת על ידי הקהילה, האבות והנוף עצמו. לפעול ללא כבוד לכלל פירושו לפגוע בעצמך. בגרות רוחנית, לכן, פירושה פירוק אשליית הנפרדות, חיים בענווה בין העולם שמעבר לאנושי.
טקסים, מנחות וטקסים עונתיים לא היו סתם אמונות תפלות, אלא מעשי איזון - הכרות בכך שהחיים זורמים במעגלים, שהנתינה מקיימת את הקבלה. הצייד הודה לרוח הצבי; החקלאי התפלל לגשם; המספר סיפורים קרא לאבות. כל החיים השתתפו בחילוף קדוש.
במצרים העתיקה, הודו, יוון ומזואמריקה, מופיעות נושאים דומים. היקום לא היה חומר אינרטי אלא מונפש - מלא בינה אלוהית. המושג המצרי של Ma’at (אמת, איזון, סדר קוסמי) והמושג היווני kosmos מצביעים שניהם על שלמות הרמונית שבה לכל ישות יש מקום.
תפקיד האנושות לא היה לשלוט בטבע, אלא לשקף את הרמוניה שלו. מקדשים נבנו כהעתקים סמליים של הקוסמוס, וכהונות שימשו כמתווכים בין עולמות. כאשר האנושות שכחה את תפקידה הקוסמי - כאשר האגו והתאווה שיבשו את Ma’at - התרחשו חוסר סדר: רעב, מלחמה, דעיכה מוסרית.
בסין העתיקה, הטאואיזם לקח את האינטואיציות הללו לזיקוק פילוסופי. ה-Tao Te Ching מלמד שהדרך (Tao) היא המקור והקצב של כל הקיום. החכם מפרק את האגו באמצעות wu wei - פעולה ללא מאמץ - ומאפשר לחיים לחיות את עצמם דרכו.
“הטוב העליון דומה למים”, כתב לאו-צה, “שמועיל לכל הדברים ואינו מתחרה.” לחיות בניגוד לטאו - לשאוף, לכפות, לשלוט - פירושו סבל. לחזור לטאו פירושו להפוך לשקוף, כמו מים הזורמים במורד הגבעה, מעוצבים אך לא נשברים.
גם כאן, פירוק האגו אינו השמדה, אלא יישור - גילוי מחדש שהזרם האישי בלתי נפרד מהנהר הקוסמי.
ברחבי המסורות המגוונות הללו - ילידיות, מצריות, טאואיסטיות - מבהיקה אותה תובנה: שהמשמעות, השפיות וההישרדות תלויות בזכירה שאנו שייכים לכלל. העצמי הוא ביטוי זמני של משהו גדול לאין שיעור, ניצוץ באש הגדולה.
לשכוח זאת היא החטא המקורי - הנפילה לנפרדות. לזכור זאת היא ישועה, הרבה לפני שהמילה אי פעם התכוונה לאמונה.
ככל שהפילוסופיות של האנושות התפתחו ודתות רשמיות עלו, אותו חוט מיסטי המשיך להופיע, אם כי הובע בשפות וצורות מיתיות חדשות.
בבודהיזם, תורת ה-anattā - “לא-עצמי” - מפרקת את אשליית ה”אני” המתמשך והעצמאי. מה שאנו רואים כעצמי הוא זרם של תחושות, תפיסות, מחשבות ותודעה. השחרור מתעורר כאשר האשליה הזו מתמוססת. סוף ההיאחזות הוא נירוונה, כיבוי אשי האגו של תשוקה, סלידה ובורות.
המתרגל הבודהיסטי מתאמן במיינדפולנס וחמלה בדיוק כדי לשחרר את גבולות העצמי. כאשר אנו רואים שהמחשבות והרגשות שלנו חולפים, אנו כבר לא מזדהים איתם. מה שנשאר הוא התודעה עצמה - זוהרת, חסרת מרכז, חופשית.
הבודהה לא לימד אותנו כיצד להפוך לעצמיים טובים יותר; הוא לימד אותנו כיצד להשתחרר מהעצמי.
בפילוסופיה ההינדית, במיוחד באדוויטה ודאנטה, האגו הוא רעלה של בורות (avidyā). מתחתיו נמצא Ātman, העצמי האמיתי, שאינו אישי אלא זהה ל-Brahman - בסיס הקיום האינסופי.
הביטוי האופנישדי המפורסם Tat Tvam Asi - “אתה הוא זה” - מכריז שמהות הפרט זהה למהות הקוסמוס. הדרך לשחרור (moksha) אינה, אם כן, השלמות של האינדיבידואליות, אלא התעלות מעליה.
כאשר הגל מבין שהוא מים, האוקיינוס של ההוויה מתגלה. האגו לא מתמוסס לכלום, אלא לאינסוף.
באסלאם, האמת האולטימטיבית היא תווחיד - אחדות כל הקיום בייחודיות של אלוהים. המיסטיקנים של האסלאם, הסופים, הפכו את הדוקטרינה הזו לחוויה חיה. באמצעות זיכרון (dhikr) ואהבה, האגו של המחפש נמס בזוהר האהוב עד שרק אלוהים נשאר.
סיפור הסופי המעופף מגלם את האמת הזו. דרוויש, דרך מסירות עמוקה, לומד לעוף. אך כשהוא מרחף, מחשבה חוצה את דעתו: ”מה יחשבו משפחתי כשישמעו שאני יכול לעוף?” מיד הוא נופל לקרקע. המורה שלו אומר לו: “עפתי טוב, אבל הסתכלת לאחור.” ברגע שתודעת העצמי חוזרת, החסד נעלם.
בסופיות, זה נקרא fanāʾ - השמדת העצמי באלוהים. אך השמדה זו מלווה ב-baqāʾ - קיום באלוהים. האגו מת, ומה שנשאר הוא נוכחות טהורה.
ביהדות הקבלית, המיסטיקן שואף ל-bittul ha-yesh - ביטול ה”משהו” של האגו - כדי לפגוש את Ein Sof, האינסוף. הצדיק או האדם הצדיק הוא מי שמרוקן את עצמו כל כך לחלוטין שהאור האלוהי זורם דרכו ללא חסימה.
בשפה המיסטית הזו, ענווה אינה צניעות, אלא אמת אונטולוגית: רק אלוהים באמת “קיים”. ככל שהאגו מתמוסס יותר, כך האלוהי הופך לגלוי יותר בעולם.
מיסטיקה נוצרית מציעה גרסה משלה במושג kenosis - ריקון עצמי. הקדוש פאולוס כתב: “אני חי, אך לא אני, אלא המשיח חי בי.” עבור מייסטר אקהרט, הנשמה חייבת “להפוך לריקה מעצמה” כדי שאלוהים ייוולד בתוכה.
בנצרות הקונטמפלטיבית - השושלת של אבות המדבר, ענן האי-ידיעה והמיסטיקנים הכרמליתיים - תפילה אינה בקשת דברים, אלא כניסה לשקט שבו האגו משתתק והנוכחות האלוהית הופכת להכל בכל.
ויקה מודרנית ופגאניות עכשווית, למרות שלעיתים נדחות כדתות “חדשות”, נושאות את הזיכרון העתיק של האימננטיות - הרעיון שהאלוהי נמצא בתוך העולם, לא מעליו או מעבר לו.
במטלת האלה, אחד הטקסטים המרכזיים של הוויקה, האלה מכריזה:
“כל מעשי האהבה וההנאה הם הטקסים שלי.”
כאן, האלוהות אינה נמצאת על ידי בריחה מהעולם, אלא על ידי חיבוק מלא וכבוד שלו. האגו מתמוסס דרך אקסטזה והתגלמות, לא דרך סגפנות.
המעגל הטקסי מייצג את שלמות הקיום - ללא היררכיה, ללא הפרדה. כאשר הכוהנת הגדולה קוראת ל”גברת” או ל”אדון”, זו אינה אלוהות חיצונית שיורדת, אלא התעוררות של האלוהי בתוך ובין כל המשתתפים.
פסטיבלים עונתיים - גלגל השנה - מלמדים שמוות ולידה מחדש, חושך ואור, הם דופק אחד מתמשך. המתרגל לומד לראות את עצמו לא כשליט הטבע, אלא כביטוי שלו. בריקוד אקסטטי, בטראנס, בקהילה עם האדמה והשמיים, גבול העצמי נעשה דק עד שמרגישים: אני היער הנושם; אני הירח הרואה את עצמו במים.
דרך הוויקה לטרנסצנדנטיות היא, אם כן, אימננטית ולא אנכית. האגו לא מתמוסס כלפי מעלה לשמיים, אלא כלפי חוץ אל הרשת החיה של האדמה.
במאה העשרים, הפסיכולוגיה החלה לגלות מחדש את מה שהמיסטיקנים תמיד ידעו. היררכיית הצרכים של אברהם מסלו הפכה לאיקונית לתיאור המוטיבציה האנושית - מהישרדות בסיסית לאהבה והערכה, שהגיעה לשיאה במימוש עצמי.
אך בשלב מאוחר בחייו, מסלו שינה את המודל שלו. מעבר למימוש עצמי, הוא זיהה שלב נוסף: טרנסצנדנטיות עצמית. כאן, גבולות העצמי מתמוססים. האדם הופך למשתתף במשהו גדול יותר - בין אם זה שירות, יצירתיות, טבע או איחוד מיסטי.
הנוירו-מדע המודרני מהדהד זאת. כאשר אנשים נכנסים למדיטציה עמוקה, תפילה אקסטטית או מצבי זרימה, רשת המצב המוגדר כברירת מחדל - החלק במוח ששומר על תחושת העצמי - נרדם. המתאם הסובייקטיבי הוא התמוססות האגו, מלווה בשלום, חמלה ואחדות.
מה שמסלו, הבודהה והסופי כולם צפו בשפותיהם שלהם הוא שהפוטנציאל האנושי הגבוה ביותר אינו בשלמות העצמי, אלא בהתעלות מעליו.
אך התרבות השולטת בעולם המודרני בנויה על הנחה הפוכה: שהעצמי לא צריך להתמוסס, אלא להיות מוגדל ללא סוף.
הקפיטליזם, במהותו הפסיכולוגית, תלוי ברעב האגו. הוא משגשג על ידי הפיכת געגוע רוחני לתשוקה צרכנית - על ידי שכנוע אותנו שהריקנות הפנימית יכולה להתמלא ברכוש, כוח, מעמד וגירוי.
פרסום אינו מוכר מוצרים; הוא מייצר תשוקה. הוא אומר לנו: אתה לא שלם - אבל זה ישלים אותך. הוא מוכר ישועה דרך דברים.
הפרדוקס הוא טראגי: חוסר השביעות של האגו, שהחוכמה העתיקה ביקשה לרפא דרך טרנסצנדנטיות, הפך למנוע הכלכלה. הריקנות כבר אינה בעיה רוחנית - היא מודל עסקי.
לפיכך, מה שנחשב פעם כשורש הסבל - תשוקה, התקשרות, גאווה - הוסב למידה: שאפתנות, פרודוקטיביות, הישג. לחפש איחוד או שקט הוא, בתפיסת עולם זו, לא פרודוקטיבי - אפילו מסוכן, כי הוא מאיים על מכונת התשוקה.
המנטרה של הקפיטליזם אינה ”היה שקט ודע”, אלא ”גדול יותר, טוב יותר, מהיר יותר, יותר.” אך ככל שאנו מאכילים את העצמי יותר, כך הוא הופך רעב יותר. קניונים וזרמי דיגיטל הם קתדרלות לאל הזה חסר המנוח - אליל האגו - שצורך ללא סוף, ולא מייצר דבר שמספק באמת.
המשבר של המודרניות אינו רק כלכלי או אקולוגי; הוא רוחני. תרבות המאורגנת סביב האגו אינה יכולה לקיים את עצמה, כי לאגו אין גבולות. הוא בולע את האדמה, זה את זה, ולבסוף את עצמו.
אך מסביבנו יש סימנים להתעוררות: אנשים פונים למדיטציה, קהילה, מודעות אקולוגית וצורות חדשות של סולידריות. גם המדע מתחיל להכיר במה שהחכמים הכריזו מזמן - שבריאות הנפש, הפלנטה והנשמה בלתי נפרדות.
לפרק את האגו אינו לאבד את עצמך; זהו חזרה הביתה - לגלות מחדש את האחדות שמעולם לא אבדה, רק נשכחה.
המהפכה הבאה לא תילחם בנשק או באלגוריתמים, אלא בתודעה. כאשר האנושות תזכור שאיננו אדוני העולם, אלא רגעים ממנו, הקדוש יתעורר מחדש - לא במקדשים או בדוקטרינות, אלא בכל מעשה של תודעה, חמלה ופשטות.