https://ninkilim.com/articles/asymmetry_of_the_soul/he.html
במשך מאות שנים וברחבי יבשות, בני אדם דיווחו על זיכרונות, חלומות או חזיונות שנראים כאילו שייכים לחיים אחרים. ילדים נזכרים בכפרים שמעולם לא ראו; מבוגרים חולמים על קרבות שנלחמו בזמנים רחוקים; נשמות מדברות בסמלים עתיקים יותר מגופם הנוכחי. המדע והפסיכולוגיה מסבירים לעיתים תופעות אלה כפנטזיות, הזיות או שילובים מחדש תת-הכרתיים. עם זאת, האוניברסליות שלהן על פני תרבויות ותקופות מרמזת על משהו עמוק יותר: התופעה היא אמיתית, גם אם הפרשנויות שונות.
הפיזיקה, באופן מפתיע, מציעה מטפורות שיכולות לעזור לנו להרהר במסתורין הזו. מטפורות אלה אינן מיועדות להילקח כפשוטן, אלא כדימויים – גשרים בין שפת המדע לשאיפת הרוח.
במכניקת הקוונטים, הריק אינו ריק. הוא רוחש תנודות: חלקיקים ואנטי-חלקיקים צצים, קיימים לרגע, ואז נעלמים. איזון מושלם היה מבטיח ששום דבר לא יישאר. עם זאת, ביקום המוקדם, הייתה אסימטריה קלה: עודף זעיר של חומר על פני אנטי-חומר. חוסר איזון זה מנע הכחדה מוחלטת ואפשר את היווצרותן של גלקסיות, כוכבים, ובסופו של דבר, החיים.
הקיום עצמו מוכיח שהסימטריה לעולם אינה מוחלטת – ושהאסימטריה יוצרת התמדה.
אולי הנשמה דומה להתעוררות קוונטית בשדה ההוויה. רוב הנשמות עולות, חיות את זמנן המוקצב וחוזרות בעדינות לקו הבסיס האלוהי. הקוראן מאשר זאת:
“אכן, לאללה אנו שייכים, ואכן, אליו נשוב.” (קוראן 2:156)
אך לעיתים, סבל, קדושה מעונה או אהבה סוחפת יוצרים חוסר איזון כה עמוק שההתמוססות מתעכבת. כמו החומר עצמו, הנשמה ממשיכה להתקיים.
הקוראן רומז על מסתורין זה:
“אל תגידו על אלה שנרצחו בדרכו של אללה, ‘הם מתים.’ לא, הם חיים, אך אינכם מבחינים בכך.” (קוראן 2:154)
נראה כי נשמות מסוימות נשארות במצב מיוחד – לא מומסות, לא נעדרות, אלא נשמרות בהתמדה מעבר לתפיסה הרגילה.
מסורות שונות הסבירו את ההדים המתמשכים הללו בדרכים שונות:
הינדואיזם ובודהיזם: הבהגווד גיטה משווה את הנשמה לאדם שמחליף בגדים:
“כשם שאדם משליך בגדים בלים ולובש חדשים, כך הנשמה משליכה גופות בלות ונכנסת לאחרים.” (בהגווד גיטה 2:22)
הבודהיזם, תוך שלילת נשמה נצחית, מאשר המשכיות:
“לא בשמיים, לא באמצע הים, ולא בכניסה לסדק בהרים, יש מקום שבו לא יכריע המוות.” (דהמפדה 127)
לידה מחדש נמשכת עד שחוסר האיזון מתוקן דרך הארה.
איסלאם ונצרות (אורתודוקסית): האיסלאם מדגיש חיים בודדים, את הברזאח (מצב ביניים), ולאחר מכן תחייה. הנצרות מלמדת באופן דומה:
“נקבע לאדם למות פעם אחת, ולאחר מכן מגיע הדין.” (עברים 9:27)
כאן, זיכרונות מחיים אחרים בדרך כלל מוכחשים או מוסברים כאשליות. עם זאת, קולות מיסטיים בתוך מסורות אלה לפעמים רומזים אחרת: הוגים סופיים מסוימים ותיאולוגים נוצרים כמו אוריגנס שיערו על קיום מוקדם או חוסר זמניות של הנשמה.
סופיות (איסלאם אזוטרי): אבן ערבי דיבר על הבריאה כמתחדשת בכל רגע:
“האמיתי נמצא בהתגלות עצמית מתמדת (תג’לי), לעולם לא חוזר על עצמו. הבריאה מתחדשת בכל רגע, אף שהאנשים מוסתרים מלראות התחדשות זו.” (פותוחאת אל-מכייה)
באור זה, זיכרונות מחיים קודמים עשויים להיות גילויים (כשף) של מסע הנשמה חסר הזמן.
מסורות ילידיות: בקרב הסו של לקוטה, וונאגי (רוחות) חוזרות בין החיים כדי להדריך אותם. בקוסמולוגיה של הילידים האוסטרליים, זמן החלום מחבר בין עבר, הווה ועתיד ברצף אחד. התמדה וחזרה הן טבעיות, לא חריגות.
מיסטיקה יהודית: הקבלה מלמדת גלגול נשמות – “מיחזור” של נשמות דרך חיים מרובים, דרך לתיקון חוסר איזון (תיקון).
ויקה ופגאניות: ג’רלד גרדנר, מייסד הוויקה המודרנית, אישר:
“אנו מאמינים בגלגול נשמות, ובכך שאנו חוזרים כדי ללמוד עוד לקחים.”
כאן, ההתמדה מתקבלת כריפוי, תוכנית לימודים של הרוח.
התופעה היא אחת; הפרשנויות רבות.
המטפורה החזקה ביותר מגיעה מהכוח החזק.
פרוטון או ניוטרון אינם חלקיק פשוט, אלא מצב קשור של קווארקים וגלואונים – הדרון. כאשר פיזיקאים מנסים לפצל הדרון, הכוח החזק מתנגד. בניגוד לכוחות אחרים, הוא אינו נחלש עם המרחק. ככל שהקווארקים מופרדים יותר, הקשר הופך חזק יותר. בסופו של דבר, האנרגיה שהושקעה אינה הורסת את החלקיק, אלא מייצרת מפל של חלקיקים חדשים.
במקום הכחדה, הניסיון לשבור הדרון מייצר יותר קיום.
כך גם עם הנשמה. טראומה, זוועות או סבל בלתי נסבל אינם מוחקים אותה. במקום זאת, הנשמה מתפצלת לביטויים חדשים, לידות מחדש, הדים – מכפילה את נוכחותה עד שהאיזון משתקם.
זה אינו פגם, אלא מנגנון ריפוי של הטבע. כשם שהפיזיקה מבטיחה שקווארקים לא יכולים להיות מבודדים לכלום, הקיום מבטיח שנשמות שנפגעו מאסימטריה אינן נמחקות, אלא מבוטאות מחדש עד שחוסר האיזון שלהן נרפא.
האלוהי נושא שמות רבים. בקוראן לבדו יש תשעים ותשעה – אל-רחמן (הרחום ביותר), אל-חק (המציאות), אל-נור (האור). מסורות אחרות מדברות על ברהמן, טאו, הרוח הגדולה, אין סוף, או פשוט “הקדוש”. כל אחת מצביעה על אותו מקור.
טביעות האצבע של המקור הזה נראות בכל מקום:
המדע חושף את דפוסי הטבע; הרוחניות חושפת את משמעותם. יחד, הם מגלים שמה שנראה מחולק הוא למעשה אחד באופן עמוק.
היקום קיים משום שההכחדה לא הייתה מושלמת. החומר התמיד דרך אסימטריה. גם הנשמה מתמידה כאשר אהבה, הקרבה או סבל יוצרים חוסר איזון גדול מדי מכדי להתמוסס בחיים בודדים.
במקרים כאלה, הכחדה מפנה מקום להכפלה; טראומה הופכת לטרנספורמציה; התמדה הופכת למתכון שבו ההוויה מרפאה את עצמה.
כשם שפיצול הדרון אינו מייצר ריק, אלא סערת חלקיקים חדשים, כך פיצול הנשמה דרך סבל אינו מייצר כלום, אלא ביטויים מרובים. כך הקיום מאזן את עצמו: דרך התמדה, לידה מחדש, רחמים.
בסופו של דבר, הכל חוזר לקו הבסיס – לאללה, לאחד, למקור ההוויה. אך עד אז, הנשמה עשויה לעלות שוב ושוב, לא כעונש, אלא כריפוי – האסימטריה של היקום כתובה במארג חיינו.