https://ninkilim.com/articles/un_restoring_credibility/he.html
עד סוף שנת 2025, רצח העם המתמשך בעזה הפך לאחת המשברים הקריטיים וההרסניים ביותר של המאה ה-21. האופי המתמשך והשיטתי של המערכה הצבאית של ישראל – המאופיינת בהרס תשתיות אזרחיות, חסימת אספקת מזון, מים ושירותי בריאות, וטבח המוני של אזרחים – עורר הערכה מחודשת עמוקה של הסדר המשפטי הבינלאומי.
מספר הולך וגדל של שחקנים בינלאומיים, כולל מדינות, מוסדות בין-ממשלתיים, מנגנוני האו”ם וארגוני החברה האזרחית, מתארים כעת את פעולותיה של ישראל בעזה כרצח עם במסגרת המשפטית של האמנה למניעת וענישת פשע רצח העם (1948). מסגרת זו אינה רק גינוי מילולי, אלא אפיון משפטי המבוסס על חובות אמנתיות, הליכים משפטיים ומסקנות של חקירות מהימנות.
הרשימה הבאה מזהה את המדינות, המוסדות הבין-ממשלתיים והארגונים שהגדירו רשמית את פעולותיה של ישראל בעזה כרצח עם או התייחסו לאמנת רצח העם בהקשר זה:
קונסנזוס חסר תקדים זה – הכולל שחקנים מהדרום והצפון הגלובלי, חוצה גבולות מדינתיים, מוסדיים ואקדמיים – מסמן שינוי בהבנה הבינלאומית של אחריות ומניעה. לראשונה בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה, אמנת רצח העם הופעלה על ידי מספר מדינות ריבוניות נגד רצח עם מתמשך, בליווי התקדמות משפטית משמעותית ב-ICJ.
המסקנות המצטברות של מדינות, מוסדות בין-ממשלתיים ומנגנוני האו”ם כי המערכה הישראלית המתמשכת בעזה שוות ערך לרצח עם אינן מעלות רק דאגות מוסריות, אלא מפעילות סיכון משפטי אמין ודחוף, המחייב את האחריות הקולקטיבית של האו”ם למנוע רצח עם. על פי סעיפים 1, 2(2) ו-24 של מגילת האו”ם, למועצת הביטחון יש חובה משפטית להבטיח את שמירת השלום והביטחון הבינלאומיים ואת הכבוד לעקרונות היסוד של המשפט הבינלאומי.
אמנת רצח העם קובעת חובה אוניברסלית למנוע ולענוש רצח עם, המשקפת נורמה מחייבת (jus cogens).
אמנה למניעת וענישת פשע רצח העם (1948) * סעיף 1: “הצדדים החתומים מאשרים כי רצח עם… הוא פשע בדין הבינלאומי, ומתחייבים למנוע ולענוש אותו.”
במקרה בוסניה והרצגובינה נגד סרביה ומונטנגרו (2007), בית הדין הבינלאומי לצדק קבע כי החובה למנוע רצח עם “מתעוררת ברגע שמדינה יודעת, או צריכה בדרך כלל לדעת, כי קיים סיכון ממשי.”
בית הדין הבינלאומי לצדק, בוסניה נגד סרביה (פסק דין, 26 בפברואר 2007) * “חובתה של מדינה למנוע רצח עם והחובה הנלווית לפעול מתעוררות ברגע שהמדינה יודעת, או צריכה בדרך כלל לדעת, כי קיים סיכון ממשי לרצח עם.”
לפיכך, כאשר קיימות ראיות אמינות לרצח עם – כפי שאושר על ידי הצעדים הזמניים של ה-ICJ, מנגנוני החקירה של האו”ם ומסקנות של מספר מדינות וארגוני זכויות אדם – מועצת הביטחון, ובמיוחד חבריה הקבועים, מחויבת משפטית לפעול למניעת רצח עם. האחריות העיקרית של מועצת הביטחון לשמירת השלום והביטחון הבינלאומיים, בהתאם לסעיף 24(1) של המגילה, והיכולת הייחודית שלה לפעול באופן קולקטיבי בשם כל המדינות החברות הופכות את החובה הזו למחייבת במיוחד עבור המועצה. כאשר מוסדות אמינים – כולל ה-ICJ עצמו – קובעים כי קיים סיכון סביר לרצח עם, המועצה מחויבת משפטית לפעול למניעתו.
למרות הראיות המוחצות והחובות המשפטיות המחייבות הנובעות מאמנת רצח העם (1948) וממגילת האו”ם, ארצות הברית השתמשה שוב ושוב בזכות הווטו שלה כדי למנוע ממועצת הביטחון לפעול מול מה שה-ICJ תיאר כרצח עם סביר. מאז אוקטובר 2023, וושינגטון הפעילה את זכות הווטו שלה לפחות שבע פעמים כדי לחסום טיוטות החלטות שמטרתן להטיל הפסקת אש הומניטרית, להקל על גישה הומניטרית או לדרוש כיבוד המשפט ההומניטרי הבינלאומי. כל ההחלטות הללו שיקפו קריאות דחופות של המזכיר הכללי, המשרד לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) וסוכנות האו”ם לפליטים פלסטינים (UNRWA), וכן ממצאי מנגנוני חקירה עצמאיים, אך נבלמו על ידי התנגדות חד-צדדית של חבר קבוע אחד.
הווטו הראשון התרחש באוקטובר 2023, כאשר נחסמה טיוטת החלטה שקראה להפסקת אש הומניטרית מיידית לאחר ההפצצות הראשוניות של ישראל והאבדות האזרחיות בעזה. הווטואים הבאים – בדצמבר 2023, פברואר 2024, אפריל 2024, יולי 2024, דצמבר 2024 ומרץ 2025 – עקבו אחר דפוס עקבי ומכוון. בכל פעם שמועצת הביטחון ניסתה למלא את אחריותה, בהתאם למגילה, לשמור על השלום והביטחון הבינלאומיים, ארצות הברית השתמשה בווטו שלה כדי להגן על ישראל מאחריות ולמנוע פעולות קולקטיביות שנועדו להגן על חיי אזרחים.
המגילה היא מסגרת משפטית קוהרנטית ומשולבת, שבה לכל הסעיפים מעמד נורמטיבי שווה ויש לפרשם בהרמוניה זה עם זה. אין היררכיה פנימית בין הסעיפים; במקום זאת, יש להבין כל סעיף בהקשרו, באופן שיטתי וטלאולוגי, כלומר, לאור המטרות והעקרונות הכלליים המפורטים בסעיפים 1 ו-2 של המגילה. פרשנות שיטתית זו אושרה שוב ושוב על ידי ה-ICJ וגופים משפטיים של האו”ם כדי להבטיח שהמגילה תפעל כמכשיר מאוחד ובלתי ניתן לחלוקה לממשל עולמי, ולא כאוסף של סמכויות או זכויות יתר נפרדות.
המסגרת הפרשנית שנקבעה באמנת וינה על דיני האמנות (1969) חלה בשוויון ובאופן מלא על מגילת האו”ם. אף שהמגילה קדמה לאמנה, עקרונות הפרשנות המקודדים בה כבר היו מבוססים כמשפט בינלאומי מנהגי בזמן עריכת המגילה ולאחר מכן אושרו בפסיקות של ה-ICJ. לפיכך, יש לפרש את המגילה בתום לב, לאור מטרותיה ויעדיה וכמכלול קוהרנטי.
אמנת וינה על דיני האמנות (1969) * סעיף 26 (חובת קיום אמנות): “כל אמנה בתוקף מחייבת את הצדדים לה ויש לקיימה בתום לב.” * סעיף 31(1): “יש לפרש אמנה בתום לב בהתאם למשמעות הרגילה שיש לייחס למונחי האמנה בהקשרם ולאור מטרתה ויעדיה.” * סעיף 31(3)(c): “יש לקחת בחשבון כל כלל רלוונטי של המשפט הבינלאומי החל ביחסים בין הצדדים.”
לפיכך, אין לפרש או ליישם את הסמכויות שהוענקו למועצת הביטחון, כולל זכות הווטו, באופן הסותר את המטרות והיעדים של המגילה.
אף שסעיף 27(3) של מגילת האו”ם מעניק זכות ווטו לחברי הקבע של מועצת הביטחון, זכות זו אינה מוחלטת. יש לממש אותה בקפדנות בהתאם למטרות ועקרונות המגילה (סעיפים 1 ו-24) ולתום לב (סעיף 2(2)). כגוף האחראי באופן עיקרי לשמירת השלום והביטחון הבינלאומיים, מועצת הביטחון מחויבת משפטית למלא את תפקידיה בהתאם לחובות אלה.
על פי סעיף 24(1), מועצת הביטחון מפעילה את סמכותה בשם כל המדינות החברות באו”ם. העברת סמכות זו מטילה על כל החברים – ובמיוחד על החברים הקבועים בעלי זכות הווטו – חובה נאמנותית לפעול בהתאם למטרות היסוד של המגילה ולתום לב. סעיפים 1, 2(2) ו-24(2), בשילוב עם סעיף 24(1), תומכים בעקרון שזכות הווטו אינה יכולה לשמש באופן חוקי כדי לעכב את האחריות הקולקטיבית של מועצת הביטחון לשמור על השלום והביטחון הבינלאומיים.
המגילה קובעת מגבלות פרוצדורליות ברורות על זכות הווטו דרך סעיף 27(3), הקובע כי צד לסכסוך יימנע מהצבעה בהחלטות לפי פרק VI. הוראה זו משלבת עקרון יסוד של נייטרליות בקבלת החלטות של מועצת הביטחון. כאשר חבר קבע מספק תמיכה צבאית, כלכלית או לוגיסטית משמעותית לצד בסכסוך מזוין, ניתן לראות חבר זה באופן סביר כצד לסכסוך ולפיכך מחויב משפטית להימנע מהצבעה.
מגילת האו”ם * סעיף 1(1): “לשמור על השלום והביטחון הבינלאומיים, ולשם כך: לנקוט אמצעים קולקטיביים יעילים למניעת והסרת איומים על השלום, ולדיכוי מעשי תוקפנות או הפרות שלום אחרות, ולהשיג באמצעים שלווים, ובהתאם לעקרונות הצדק והמשפט הבינלאומי, יישוב או פתרון של סכסוכות או מצבים בינלאומיים שעלולים להוביל להפרת שלום.” * סעיף 2(2): “כל החברים, כדי להבטיח לכולם את הזכויות והיתרונות הנובעים מחברותם, ימלאו בתום לב את החובות שהם קיבלו על עצמם לפי מגילה זו.” * סעיף 24(1): “כדי להבטיח פעולה מהירה ויעילה של הארגון, חבריו מעניקים למועצת הביטחון את האחריות העיקרית לשמירת השלום והביטחון הבינלאומיים ומסכימים כי, במילוי חובותיה הכרוכות באחריות זו, מועצת הביטחון פועלת בשמם.” * סעיף 24(2): “במילוי חובות אלה, מועצת הביטחון פועלת בהתאם למטרות ולעקרונות של האו”ם. הסמכויות הספציפיות המוענקות למועצת הביטחון למילוי חובות אלה מפורטות בפרקים VI, VII, VIII ו-XII.” * סעיף 27(3): “בהחלטות לפי פרק VI וסעיף 52(3), צד לסכסוך יימנע מהצבעה.”
סעיפים 1, 2(2), 24(1)–(2) ו-27(3), המפורשים בהתאם לסעיפים 31–33 של אמנת וינה על דיני האמנות, מצביעים על כך שזכות הווטו אינה זכות יתר בלתי מוגבלת, אלא סמכות מותנית המופקדת בידי הקהילה הבינלאומית. השימוש בסמכות זו בחוסר תום לב, למטרות הסותרות את יעדי המגילה, או באופן המונע את האחריות העיקרית של המועצה מהווה שימוש לרעה בזכות ופעולה מחוץ לסמכות. ווטואים כאלה חסרי תוקף משפטי במסגרת המגילה ונמצאים בסתירה לנורמות jus cogens הקשורות למניעת רצח עם והגנה על אזרחים.
האחריות של מועצת הביטחון לשמירת השלום והביטחון הבינלאומיים, כפי שנקבע בסעיפים 1 ו-24, כוללת בהכרח את החובה לכבד את המשפט הבינלאומי ולמנוע זוועות המאיימות על יציבות היחסים הבינלאומיים. המנדט של המועצה אינו זכות פוליטית, אלא אמון משפטי המופעל בשם כל המדינות החברות וכפוף למטרות ולעקרונות של המגילה. כאשר חבר קבע משתמש בזכות הווטו כדי למנוע פעולות שנועדו למנוע או להגיב לרצח עם, פשעים נגד האנושות או הפרות חמורות של אמנות ז’נבה, פעולה זו מהווה שימוש לרעה בזכות הווטו ופעולה מחוץ לסמכות במסגרת המגילה.
במקרים כאלה, תפקידו הפרשני של בית הדין הבינלאומי לצדק הופך מכריע. על פי סעיף 36 של חוקתו, בית הדין יכול להפעיל סמכות שיפוטית בסכסוכות אם מדינות חברות מעלות סכסוך בנוגע לפרשנות או יישום של המגילה או של אמנת רצח העם. בנוסף, העצרת הכללית, מועצת הביטחון וגופים מורשים אחרים של האו”ם יכולים, על פי סעיף 65 של חוקת בית הדין וסעיף 96 של המגילה, לבקש חוות דעת מייעצת כדי להבהיר את ההשלכות המשפטיות של השימוש בזכות הווטו בהקשרים ספציפיים. אף שחוות דעת מייעצות אינן מחייבות באופן רשמי, הן מהוות פרשנות סמכותית של המגילה ובעלות משקל משמעותי בפרקטיקה של האו”ם.
מגילת האו”ם * סעיף 96(1): “העצרת הכללית או מועצת הביטחון רשאיות לבקש מבית הדין הבינלאומי לצדק חוות דעת מייעצות על כל שאלה משפטית.”
אף שבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) אינו מוסמך לבטל ישירות החלטה או ווטו של מועצת הביטחון, בית הדין שומר על הזכות לפרש את מגילת האו”ם ולקבוע את ההשלכות המשפטיות של פעולות שננקטו במסגרתה. כגוף השיפוטי העיקרי של האו”ם (סעיף 92 של המגילה), בית הדין מפעיל תפקידים שיפוטיים ומייעצים המכסים שאלות הנוגעות לפרשנות המגילה ולחוקיות פעולות של גופי האו”ם. לפיכך, בית הדין יכול, עקרונית, לאשר כי ווטו שהופעל בחוסר תום לב או בניגוד למטרות ולעקרונות של המגילה הוא חסר תוקף משפטי, וכי טיוטת ההחלטה הרלוונטית נחשבת כמאומצת מבחינה מהותית.
בפועל, החלטה זו מאפשרת לחברים אחרים במועצת הביטחון לראות ווטו שהופעל בניגוד למגילה כחסר תוקף משפטי, מה שמאפשר למועצה לאמץ את ההחלטה מבחינה מהותית. הווטו ייחשב כבטל מלכתחילה – לא מסוגל לבטל את האחריות הקולקטיבית של המועצה לשמור על השלום והביטחון.
המשבר שנחשף על ידי רצח העם בעזה מראה כי השיתוק של האו”ם אינו נובע מכישלון מסמך היסוד שלו, אלא מפרשנותו ויישומו. חוסר היכולת של מועצת הביטחון לפעול מול רצח עם סביר, כפי שתואר על ידי ה-ICJ ומנגנוני החקירה של האו”ם עצמו, אינו נובע מחוסר סמכות משפטית, אלא משימוש לרעה בזכות הווטו על ידי חבר קבע הפועל בניגוד למטרות המגילה.
אף שקריאות לרפורמה במגילה משכנעות מבחינה מוסרית, הן נותרו בלתי ניתנות להשגה זה זמן רב בשל המכשולים הפרוצדורליים של סעיף 108, הדורש הסכמה של אלה שיש להם האינטרס הגדול ביותר לשמר את זכויות היתר שלהם. לפיכך, הפתרון אינו בכתיבה מחדש בלתי ניתנת להשגה של המגילה, אלא בפרשנות המבוססת על דיני האמנות והלוגיקה הפנימית של המגילה.
הצעד הראשון והדחוף ביותר הוא לבקש חוות דעת מייעצת מבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) בנוגע לחוקיות ומגבלות זכות הווטו לפי סעיף 27(3). חוות דעת כזו אינה משנה את המגילה, אלא מפרשת אותה בהתאם לאמנת וינה על דיני האמנות ולנורמות משפטיות בינלאומיות מחייבות, ומאשרת כי זכות הווטו – כמו כל הסמכויות שהוענקו על ידי המגילה – כפופה לתום לב, למטרות ויעדים ולחובות jus cogens.
על פי סעיף 96(1) של מגילת האו”ם וסעיף 65 של חוקת ה-ICJ, הן העצרת הכללית והן מועצת הביטחון מוסמכות לבקש חוות דעת מייעצת על כל שאלה משפטית. כל דרך מציעה לארגון הזדמנויות שונות אך משלימות להבהיר את המגבלות המשפטיות של זכות הווטו.
דרך העצרת הכללית מציעה נתיב ברור ובטוח, שכן החלטה כזו דורשת רק רוב פשוט ואינה כפופה לזכות הווטו, מה שהופך אותה לדרך המעשית והבטוחה מבחינה פרוצדורלית להשגת בהירות משפטית, במיוחד כאשר מועצת הביטחון משתתקת.
עם זאת, גם מועצת הביטחון שומרת על הסמכות לבקש חוות דעת כזו. השאלה היא האם ווטו של חבר קבע יכול למנוע מהמועצה לבקש חוות דעת משפטית על גבולות סמכויותיה שלה. לפי סעיף 27(2) של המגילה, החלטות מועצת הביטחון על שאלות פרוצדורליות מתקבלות ברוב של תשע חברות בהצבעה חיובית ואינן כפופות לזכות הווטו. החלטה לבקש חוות דעת מייעצת – מאחר שהיא אינה מטילה זכויות או חובות מהותיות – נופלת בבירור לקטגוריה הפרוצדורלית הזו.
מגילת האו”ם * סעיף 27(2): “החלטות מועצת הביטחון על שאלות פרוצדורליות מתקבלות ברוב של תשע חברות בהצבעה חיובית.”
תקדים נמיביה (S/RES/284 (1970)) תומך בפרשנות זו: בקשת המועצה לחוות דעת מייעצת על ההשלכות המשפטיות של נוכחות דרום אפריקה בנמיביה נחשבה כהחלטה פרוצדורלית והתקבלה ללא ווטו. באופן דומה, החלטה לבקש חוות דעת מייעצת על גבולות זכות הווטו נוגעת לפרוצדורות המוסדיות של המועצה עצמה ואינה מהווה פעולה מהותית המשפיעה על זכויות או חובות של מדינות.
לפיכך, מועצת הביטחון יכולה לאמץ כדין החלטה המבקשת מה-ICJ חוות דעת מייעצת על גבולות זכות הווטו כהצבעה פרוצדורלית, הדורשת רק תשע הצבעות חיוביות ואינה כפופה לזכות הווטו. לאחר הגשת הבקשה, זה תלוי בICJ להחליט אם לקבל את הבקשה. בכך, בית הדין מאשר באופן מרומז כי השאלה היא פרוצדורלית ונמצאת בתחום סמכותו – ובכך פותר את שאלת גבולות זכות הווטו דרך המשפט, ולא דרך הפוליטיקה, במידה שהדבר נוגע לסמכותו.
דרך זו מבטיחה כי אף חבר קבע לא יוכל למנוע באופן חד-צדדי מהאו”ם לבקש פרשנות משפטית של מסמך היסוד שלו. היא גם מכבדת את עקרון האפקטיביות לפי אמנת וינה – כלומר, שכל אמנה תפורש באופן שנותן תוקף מלא למטרותיה וליעדיה. אפשרות לווטו למנוע בקשה להבהרה משפטית בנוגע לחוקיות הווטו עצמו תיצור פרדוקס לוגי ומשפטי שיערער את הקוהרנטיות של המגילה ואת שלמות הסדר המשפטי הבינלאומי.
לפיכך, הן העצרת הכללית והן מועצת הביטחון מחזיקות בדרכים משפטיות ומשלימות לבקש חוות דעת מייעצת מה-ICJ. דרך העצרת הכללית היא בטוחה מבחינה פרוצדורלית; דרך מועצת הביטחון היא ניתנת להגנה משפטית לפי המגילה ודיני האמנות. שתי הדרכים משיגות מטרה יסודית זהה: להבהיר כי לא ניתן להשתמש בזכות הווטו באופן חוקי כדי למנוע מניעת רצח עם או לתסכל את מטרות האו”ם.
דרך תהליך זה, הארגון נוקט צעד מכריע לשיקום אמינותו – על ידי אישור כי סמכותו נובעת משלטון החוק הבינלאומי, ולא מכוח. שלטון החוק, ולא זכויות יתר פוליטיות, צריך להנחות את הגוף החזק ביותר של האו”ם. רק על ידי אישור עקרון זה יכול הארגון לשקם את מטרתו היסודית: להציל את הדורות הבאים ממכת המלחמה.
האו”ם עומד כיום בפני רגע של הערכה מחודשת עמוקה. רצח העם המתמשך בעזה חשף סדקים בסדר המשפטי הבינלאומי – לא בחוסר נאותות של נורמותיו, אלא בחוסר יכולת מוסדותיו לאכוף אותם. האיסור על רצח עם, המקודד באמנה למניעת וענישת פשע רצח העם (1948) ומוכר כנורמת jus cogens, מחייב את כל המדינות ואת כל גופי האו”ם ללא יוצא מן הכלל. עם זאת, למרות החלטות פורמליות של ה-ICJ וראיות מוחצות, הגוף הראשי של הארגון לשמירת השלום והביטחון נותר משתתק בשל שימוש לרעה בזכות הווטו.
שיתוק זה אינו תכונה בלתי נמנעת של הפוליטיקה הבינלאומית; זהו כישלון ממשל והפרת אמון משפטי. חברי הקבע של מועצת הביטחון מחזיקים בסמכויותיהם בשם כל המדינות החברות לפי סעיף 24(1) של המגילה. כוח זה אינו רכוש, אלא אמון. כאשר זכות הווטו משמשת להגנה על רצח עם מתמשך או למניעת הגנה הומניטרית, היא חדלה להיות כלי לשמירת השלום והופכת לכלי של חסינות. שימוש כזה הוא מחוץ לסמכות – מחוץ לסמכויות שהוענקו על ידי המגילה – ונמצא בסתירה הן למילת המגילה והן לרוחה.
בסופו של דבר, יכולת האו”ם לשקם את הלגיטימיות שלו תלויה ברצונו לאכוף את חוקו שלו. שיקום האמינות אינו רק בהעברת החלטות או דו”חות; מדובר בהתאמה מחדש של הארגון לעקרונות הצודקים של הקמתו – שלום, צדק, שוויון והגנה על חיי אדם. רצח העם בעזה יגדיר את המורשת של עידן זה, לא רק עבור המדינות המעורבות ישירות, אלא עבור כל המערכת הבינלאומית.
אמינות האו”ם ושלמות המשפט הבינלאומי תלויות בבחירה זו.
טיוטת החלטה זו מוגשת בתום לב ומתוך הכרח, תוך הפעלת עקרונות שנוצרו במשך מאות שנים במסורות המשפטיות הגדולות של העולם, המאשרות כי יש להשתמש בכוח ביושרה, בצדק ובהכבדה לחיי אדם.
היא מוצעת כהקלה ומשאב לכל מדינה חברה או קבוצת מדינות חברות המבקשות, דרך העצרת הכללית, נתיב משפטי ובונה להבהיר את גבולות זכות הווטו לפי סעיף 27(3) של מגילת האו”ם, בהתאם למסגרת הפרשנית של אמנת וינה על דיני האמנות ואמנת למניעת וענישת פשע רצח העם (1948).
טיוטה זו אינה מחייבת ואינה תובעת בעלות. היא נועדה להיות ניתנת להתאמה, לשינוי או להרחבה על ידי כל מדינה או משלחת לפי הצורך לקידום השלום הבינלאומי ומטרות האו”ם.
היא מוגשת מתוך אמונה כי כאשר רפורמות פוליטיות נותרות בלתי ניתנות להשגה, פרשנות משפטית היא הדרך הבטוחה ביותר לשיקום אמינות האו”ם ולאישור עליונות המשפט הבינלאומי על הכוח.
העצרת הכללית,
בהיזכרה במטרות ובעקרונות של מגילת האו”ם,
במאשרת מחדש כי המדינות החברות, לפי סעיף 24(1) של המגילה, מעניקות למועצת הביטחון את האחריות העיקרית לשמירת השלום והביטחון הבינלאומיים ומסכימות כי, במילוי חובותיה הכרוכות באחריות זו, מועצת הביטחון פועלת בשמם,
בהכירה כי כל החברים, כדי להבטיח לכולם את הזכויות והיתרונות הנובעים מחברותם, חייבים למלא בתום לב את החובות שהם קיבלו על עצמם לפי מגילה זו, בהתאם לסעיף 2(2),
בציינה כי לפי סעיף 27(3) של המגילה, צד לסכסוך יימנע מהצבעה בהחלטות לפי פרק VI וסעיף 52(3),
בהיזכרה כי לפי סעיף 96(1) של המגילה וסעיף 65 של חוקת בית הדין הבינלאומי לצדק, לעצרת הכללית הסמכות לבקש חוות דעת מייעצת על כל שאלה משפטית,
במאשרת מחדש כי אמנת למניעת וענישת פשע רצח העם (1948) (“אמנת רצח העם”) מקודדת חובה אוניברסלית וחובה jus cogens ומתחייבת למנוע ולענוש רצח עם,
בציינה את הפסיקה של בית הדין הבינלאומי לצדק, במיוחד במקרה יישום אמנת למניעת וענישת פשע רצח העם (בוסניה והרצגובינה נגד סרביה ומונטנגרו) (פסק דין, 26 בפברואר 2007), שקבע כי החובה למנוע רצח עם מתעוררת כאשר מדינה יודעת, או צריכה בדרך כלל לדעת, כי קיים סיכון ממשי,
בהכירה כי אמנת וינה על דיני האמנות (1969) משקפת את המשפט הבינלאומי המנהגי בנוגע לפרשנות ואכיפה של אמנות, כולל עקרונות תום לב, מטרות ויעדים ואפקטיביות (סעיפים 26 ו-31–33),
בציינה כי השימוש בזכות הווטו חייב להיות בהתאם למטרות ולעקרונות של המגילה, למשפט הבינלאומי הכללי ולנורמות jus cogens, וכי שימוש לרעה בזכות לא יישא תוקף משפטי,
בהביעה דאגה כי השימוש בזכות הווטו למניעת פעולות שנועדו למנוע או לסיים רצח עם, פשעים נגד האנושות או הפרות חמורות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי עלול לפגוע ביכולת המועצה למלא את אחריותה ולפגוע באמינות הארגון,
בהחליטה להבהיר, באמצעות המשפט, את גבולות זכות הווטו ואת ההשלכות המשפטיות שלה במקרים כאלה לפי סעיף 27(3),
מחליטה, בהתאם לסעיף 96(1) של מגילת האו”ם וסעיף 65 של חוקת בית הדין הבינלאומי לצדק, לבקש חוות דעת מייעצת מבית הדין הבינלאומי לצדק על השאלות המשפטיות המפורטות בנספח A להחלטה זו;
מבקשת מהמזכיר הכללי להעביר לאלתר החלטה זו, בצירוף נספחים A–C, לבית הדין הבינלאומי לצדק ולספק לבית הדין את העובדות והתיק המשפטי המפורטים בנספח C;
מזמינה את המדינות החברות, מועצת הביטחון, המועצה הכלכלית והחברתית, מועצת זכויות האדם, בית הדין הפלילי הבינלאומי (במסגרת המנדט שלו) ואת הגופים, היחידות והמנגנונים הרלוונטיים של האו”ם להגיש הצהרות בכתב לבית הדין בנוגע לשאלות המפורטות בנספח A, ומסמיכה את נשיא העצרת הכללית להגיש הצהרה מוסדית בשם העצרת;
מבקשת מבית הדין הבינלאומי לצדק, ככל האפשר, לתעדף נושא זה ולקבוע לוחות זמנים להצהרות בכתב ולשימועים בעל פה התואמים את הדחיפות המובנית של נורמות jus cogens ושל חובת מניעת רצח העם;
מזמינה את מועצת הביטחון, בהמתנה לחוות הדעת המייעצת, לבחון מחדש את נוהגיה בנוגע לזכות הווטו לאור סעיפים 1, 2(2), 24 ו-27(3) של המגילה, אמנת רצח העם ואמנת וינה על דיני האמנות;
מחליטה לכלול בסדר היום הזמני של המושב הבא נושא בשם “מעקב אחר חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק על גבולות זכות הווטו לפי סעיף 27(3) של המגילה” ולהמשיך לדון בנושא זה.
(א). האם חלות כללי הפרשנות המנהגית של אמנות, כפי שמקודדים בסעיפים 31–33 של אמנת וינה על דיני האמנות, על מגילת האו”ם, ואם כן, כיצד עקרונות תום הלב, מטרות ויעדים ואפקטיביות מנחים את פרשנות סעיף 27(3) של המגילה ביחס לסעיפים 1, 2(2) ו-24? (ב). בפרט, האם ניתן להשתמש בזכות הווטו בהתאם למגילה כאשר השפעתה היא לעכב את האחריות העיקרית של מועצת הביטחון לשמירת השלום והביטחון הבינלאומיים ולמנוע פעולות הנדרשות על ידי נורמות jus cogens?
מהי המשמעות המשפטית של הביטוי “צד לסכסוך יימנע מהצבעה” בסעיף 27(3) של המגילה, כולל: (א). הקריטריונים לקביעה אם חבר במועצת הביטחון הוא “צד לסכסוך” לפי פרק VI; (ב). האם מתן תמיכה צבאית, כלכלית או לוגיסטית משמעותית לצד בסכסוך הופך חבר קבע לצד לסכסוך המחויב להימנע מהצבעה, ואם כן, כיצד?
(א). האם נורמות jus cogens וחובות אוניברסליות, במיוחד סעיף 1 של אמנת רצח העם והמשפט הבינלאומי המנהגי בנוגע לחובת מניעת רצח העם, מגבילות את השימוש החוקי בזכות הווטו? (ב). בפרט, לאור הפסיקה של ה-ICJ בנוגע לסיכון ממשי, מתי מתעוררת חובת הפעולה של מועצת הביטחון וחבריה כך שווטו מנוגד למגילה?
(א). כאשר זכות הווטו מופעלת בחוסר תום לב, בניגוד לנורמות jus cogens או בניגוד לסעיף 27(3), מהן ההשלכות המשפטיות במסגרת המוסדית של האו”ם? (ב). האם מועצת הביטחון או האו”ם יכולים, במקרים כאלה, לראות ווטו כחסר תוקף משפטי, לאמץ אמצעים מבחינה מהותית או להתעלם מהשפעתו במידה הדרושה למילוי חובות המועצה לפי סעיפים 1 ו-24? (ג). מהן חובות המדינות החברות לפי סעיפים 25 ו-2(2) של המגילה כאשר הן נתקלות בווטו שנטען כמחוץ לסמכות?
כאשר מועצת הביטחון משתתקת, מהן ההשלכות המשפטיות של השימוש בזכות הווטו במצבים המתוארים בשאלות 3 ו-4, לפי סעיפים 10–14 של המגילה והחלטת העצרת הכללית A/RES/377(V) (מאוחדים למען השלום)?
(א). כיצד סעיף 26 של אמנת וינה על דיני האמנות (חובת קיום אמנות) וסעיף 27 (אי יכולת להסתמך על דין פנימי להצדקת אי קיום אמנה) משפיעים על השימוש של חבר קבע בזכות הווטו כאשר שימוש זה מונע את מילוי חובות המגילה או אמנת רצח העם? (ב). האם עקרון שימוש לרעה בזכות או הדוקטרינה שפעולות מחוץ לסמכות אינן בעלות תוקף משפטי חלים על הווטו בסדר המשפטי של האו”ם, ומהן ההשלכות מכך?
מגילת האו”ם * סעיף 1(1): “לשמור על השלום והביטחון הבינלאומיים… ולנקוט אמצעים קולקטיביים יעילים למניעת והסרת איומים על השלום.” * סעיף 2(2): “כל החברים… ימלאו בתום לב את החובות שהם קיבלו על עצמם לפי מגילה זו.” * סעיף 24(1): “כדי להבטיח פעולה מהירה ויעילה של הארגון, חבריו מעניקים למועצת הביטחון את האחריות העיקרית לשמירת השלום והביטחון הבינלאומיים ומסכימים כי… מועצת הביטחון פועלת בשמם.” * סעיף 27(3): “בהחלטות לפי פרק VI וסעיף 52(3), צד לסכסוך יימנע מהצבעה.” * סעיף 96(1): “העצרת הכללית או מועצת הביטחון רשאיות לבקש מבית הדין הבינלאומי לצדק חוות דעת מייעצות על כל שאלה משפטית.”
אמנת וינה על דיני האמנות (1969) * סעיף 26 (חובת קיום אמנות): “כל אמנה בתוקף מחייבת את הצדדים לה ויש לקיימה בתום לב.” * סעיף 27: “צד לא יכול להסתמך על הוראות הדין הפנימי שלו כדי להצדיק אי קיום אמנה.” * סעיף 31(1): “יש לפרש אמנה בתום לב בהתאם למשמעות הרגילה שיש לייחס למונחי האמנה בהקשרם ולאור מטרתה ויעדיה.” * סעיף 31(3)(c): “יש לקחת בחשבון כל כלל רלוונטי של המשפט הבינלאומי החל ביחסים בין הצדדים.” * סעיפים 32–33: (אמצעים משלימים; פרשנות טקסטים אותנטיים)
אמנת למניעת וענישת פשע רצח העם (1948) * סעיף 1: “הצדדים החתומים מאשרים כי רצח עם… הוא פשע בדין הבינלאומי, ומתחייבים למנוע ולענוש אותו.”
בית הדין הבינלאומי לצדק – בוסניה והרצגובינה נגד סרביה ומונטנגרו (פסק דין, 26 בפברואר 2007) * “חובתה של מדינה למנוע רצח עם והחובה הנלווית לפעול מתעוררות ברגע שהמדינה יודעת, או צריכה בדרך כלל לדעת, כי קיים סיכון ממשי לרצח עם.”
כדי לסייע לבית הדין, נדרש המזכיר הכללי להכין ולהגיש תיק הכולל, בין היתר: