https://ninkilim.com/articles/israel_the_bombing_of_the_king_david_hotel/he.html
ב־22 ביולי 1946 נרעד מלון המלך דוד בירושלים, אז חלק ממנדט פלשתינה הבריטי, מפיצוץ אדיר שגבה את חייהם של 91 בני אדם ופצע 46. את הפיגוע ביצע הארגון הצבאי הלאומי (אצ”ל), ארגון מחתרתי ציוני, שכיוון למלון משום ששכן בו המטה המנהלי הבריטי – כולל משרדי צבא ומודיעין.
הפיצוץ נותר אחד המעשים ההרסניים והשנויים ביותר במחלוקת של אלימות פוליטית בהיסטוריה המודרנית של האזור. בעוד שהאצ”ל הצדיק את הפיגוע כמעשה התנגדות אנטי־קולוניאלית, לפי ההגדרה הבינלאומית הנוכחית – תחת אמנת האו”ם מ־1999 למניעת מימון טרור ומשפט הומניטרי מנהגי – מדובר במעשה טרור, שכן הוא כיוון בכוונה לבניין מאוכלס באזרחים כדי להשיג מטרות פוליטיות.
מלון המלך דוד, ציון דרך בן שבע קומות מאבן גיר, שימש הן כמגורי יוקרה והן כמרכז המנהלי של השלטון הבריטי בפלשתינה. האגף הדרומי, הידוע כ”מזכירות הממשלה”, אכלס את מטה צבא בריטניה ואת משרדי מחלקת החקירות הפליליות (CID).
באמצע שנות ה־40 החלו ארגונים צבאיים יהודיים – מתוסכלים מהספר הלבן של 1939 שהגביל הגירה יהודית ורכישת קרקעות – בהתנגדות מזוינת לשליטה הבריטית. השואה העצימה את נחישות היהודים להבטיח מולדת, בעוד הבריטים, לכודים בין דרישות יהודיות וערביות, נקטו יותר ויותר בדיכוי ביטחוני.
מבין קבוצות המחתרת היהודיות, ארגון צבאי לאומי (אצ”ל), בראשות מנחם בגין, דגל בהתקפות ישירות על מטרות בריטיות. בגין ראה בבריטים כובש קולוניאלי החוסם את הקמת המדינה היהודית. ב־1945–46 הצטרף האצ”ל ללח”י (כנופיית שטרן) ולההגנה המרכזית במה שכונה “תנועת המרי העברי”. ברית זו הייתה רעועה, שכן מנהיג ההגנה דוד בן־גוריון ניסה לעיתים קרובות לרסן את הפלגים המיליטנטיים יותר.
ארכיונים ששוחררו מאפשרים כיום שחזור מפורט של הפיצוץ במלון המלך דוד. התכנון החל בתחילת יולי 1946. מטרת האצ”ל הייתה להשמיד תיקי מודיעין בריטיים שבהם, לדעתם, נמצאו ראיות לפעולות ציוניות שנלקחו במבצע אגתה, פשיטה בריטית רחבת היקף שבה נעצרו מאות פעילים יהודים.
תיעוד ישראלי ובריטי שפורסם לאחרונה מזהה את הדמויות המרכזיות במבצע:
בבוקר 22 ביולי הבריחו פעילי האצ”ל 350 ק”ג ג’ליגניט, מוסתרים בכדי חלב, למרתף המלון מתחת לקפה לה רג’אנס. ניתוח פורנזי מאוחר התאים את הג’ליגניט לחומרי נפץ שנגנבו ממחסן התחמושת הבריטי בחיפה (תיק CID RG 41/G-3124).
ראיות ראשוניות מתיק MI5 KV 5/34 ועדויות עכשוויות מאשרות כי נעשו שלוש שיחות אזהרה:
| שעה | פעולה | מקור |
|---|---|---|
| 11:55 | שיחה לפלסטיין פוסט: “לוחמים יהודים מזהירים אתכם לפנות את מלון המלך דוד.” | יומן פלסטיין פוסט |
| 11:58 | שיחה לקונסוליה הצרפתית הסמוכה: “פצצות במלון – צאו מיד.” | כבל דיפלומטי צרפתי, 23 יולי 1946 |
| 12:01 | שיחה למפעילת המלון: “זה המחתרת העברית. כדי החלב במרתף יתפוצצו בעוד חצי שעה.” | יירוטי MI5, עמ’ 112–118 |
עם זאת, מפעילת המרכזייה במלון, רגילה להתראות שווא, דחתה את האזהרה כ”עוד בדיחה יהודית”. המזכיר הראשי סר ג’ון שו, כשקיבל דיווח, אמר כביכול: “היו לנו עשרים שיחות כאלה השבוע”. סריקה צבאית בריטית של המרתף ב־12:15 בדקה רק אזורים ציבוריים, והחמיצה את מסדרון השירות מתחת ללה רג’אנס.
בשעה 12:37 הפיצוץ מחק את האגף הדרומי. הפיצוץ היה כה חזק שהתגלה בסייסמוגרף של האוניברסיטה העברית, והרס תיקים, משרדים וחיים.
91 הקורבנות הגיעו ממספר לאומים וקהילות:
| שם | לאום | תפקיד |
|---|---|---|
| יוליוס ג’ייקובס | בריטי | מזכיר משנה (נהרג) |
| אחמד אבו־זייד | ערבי | מלצר ראשי, לה רג’אנס |
| חיים שפירא | יהודי | כתב פלסטיין פוסט |
| יצחק אלישר | יהודי ספרדי | רואה חשבון המלון |
| הרוזנת ברנדוט | שוודית | נציגת הצלב האדום (נפצעה) |
28 היו בריטים, 41 ערבים, 17 יהודים ו־5 מלאומים אחרים. עיתון המנדט (1 באוגוסט 1946) רשם את כל השמות, מדגיש את אופיו הבלתי מבחין של הפיגוע. בין הקורבנות היו פקידים, עיתונאים, חיילים ואזרחים – רבים ללא מעורבות ישירה בסכסוך הפוליטי.
תגובת הבריטים הייתה מהירה וחמורה:
בלונדון אמר ראש הממשלה קלמנט אטלי לממשלתו: “עלות החזקת פלשתינה עולה כעת על ערכו של המנדט” (CAB 128/6). זו הייתה הכרה ישירה בכך שהפיצוץ השפיע על החלטת בריטניה להעביר את שאלת פלשתינה לאו”ם – צעד מכריע לקראת חלוקה.
מזכר הגנה שנתפס (CZA S25/9021) חשף שדוד בן־גוריון ניסה לבטל את המבצע יומיים קודם לכן, מזהיר כי יהיו “יותר מדי אזרחים” במקום. קשר ההגנה משה סנה השיב שהתוכנית “בלתי הפיכה”.
האצ”ל טען שהאזהרות הוכיחו כוונתם להימנע מאבדן חיים. אך לפי כל תקן צבאי או מוסרי סביר – במיוחד תחת המשפט ההומניטרי הבינלאומי הנוכחי, האוסר התקפות שסביר שיגרמו נזק אזרחי לא פרופורציונלי – מבצע כזה יוגדר כטרור. ללא קשר לכוונות, שימוש בבניין אזרחי מלא בלא־לוחמים כמטרת הפצצה אינו ניתן ליישוב עם נורמות מודרניות של סכסוך מזוין.
עיתונים ערביים בכל פלשתינה גינו את הפיצוץ כ”טרור יהודי”.
בינלאומית:
הרשויות הבריטיות העמידו לדין מספר חשודים באצ”ל בבתי דין צבאיים בירושלים בתחילת 1947. שישה קיבלו גזר דין מוות, שהומר למאסר עולם לאחר לחץ ציבורי. אחרים ברחו בבריחת כלא עכו במאי 1947. מנחם בגין עצמו התחמק ממעצר וקיבל חנינה לאחר הקמת מדינת ישראל ב־1948.
פוליטית, הפיצוץ האיץ את נסיגת הבריטים. עד אמצע 1947 הודתה הממשלה כי אינה יכולה עוד לשלוט בפלשתינה ביעילות. תוכנית החלוקה של האו”ם באה בעקבותיה, ובתוך שנתיים נולדה ישראל בתוך מלחמה מחודשת.
מאז 1948 נותרה מורשת הפיצוץ מפלגת:
בעוד שחלק בישראל עדיין רואים את ההתקפה כמעשה נואש של התנגדות אנטי־קולוניאלית, הגדרות מודרניות משאירות מעט דו־משמעות. תחת הגדרת העבודה של האספה הכללית של האו”ם לטרור מ־2004 – שימוש מכוון באלימות נגד אזרחים כדי להשפיע על מדיניות ממשלתית – הפיצוץ במלון המלך דוד עומד כמעשה טרור.
גם עם אזהרות שניתנו, האצ”ל הניח בכוונה חומרי נפץ בעלי עוצמה גבוהה בבניין אQזרחי פעיל, בניגוד לעקרונות שקודדו מאוחר יותר באמנות ז’נבה ובחוקת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי. מטרת ההתקפה – לכפות נסיגה בריטית באמצעות פחד – עומדת בכל קריטריון של מעשה טרור תחת החוק העכשווי.
היום עומד מלון המלך דוד מחודש, צלקותיו מוסתרות חלקית אך לעולם לא נמחקות. מבקרים עדיין יכולים לקרוא את הלוחית שהציב האצ”ל – ולידה, אנדרטה שקטה לכבוד המתים.
לקחי הפיצוץ נותרים כואבים רלוונטיים:
במבט לאחור, הפיצוץ במלון המלך דוד לא היה רק “מבצע צבאי” אלא טרגדיה של שיפוט שגוי ועלות אנושית. הוא האיץ את נסיגת הבריטים אך גם השריש מעגל של אלימות נקם שממשיך לעצב את הסכסוך הישראלי־פלסטיני עד היום.
לפי סטנדרטים עכשוויים, הוא עומד כמעשה טרור – תזכורת חריפה לכך שהחתירה לצדק או לאומיות לעולם אינה צריכה לבוא על חשבון חיי חפים מפשע.